מאת: מירה ורקר
בסוף החודש אני מסיימת 16 שנות עבודה בסאמיט כמנהלת גיוס משפחות אומנה.
יום הילד השנתי הוא הזדמנות עבורי להשמיע את קולם של הילדים שמחכים למשפחה ולצרוח בקול רם שיש פה ילדים ממש עכשיו שמחכים למשפחה – וצריך לגייס משפחות בעיקר ילדים עם מוגבלויות , אחים וילדים בני 5 ומעלה.
אני מקדישה את יום הילד 2025 לאור – ילד שגדל במשפחת אומנה.
דרך הסיפור האישי שלו אני רוצה שתבינו את המשמעות של הענקת בית והזדמנות נוספת לילד/ה שמחכה ממש עכשיו לדלת חדשה בחייו.
בעזרתו של אור אני מבינה שלהיות ילד באומנה זה מסע לכל החיים.
מסע עם שתי משפחות.
מסע שיש לך בו שתי זהויות והכל כפול.
הקושי העיקרי של הילד וגם של משפחת האומנה זה איך להפוך את מה שלא שלך – להכי שלך שיכול להיות.
דם זה לא מים ומשפחה לא בוחרים, אבל החיים חזקים יותר מהכל ויש ילדים שכן בוחרים להיות המשפחה שלהם.
כל אחד עושה את זה הכי טוב שהוא יכול ואין מושלם ויש פה הזדמנות להיות המבוגר שכל ילד צריך בחייו.
לראות את אור היום איפה שהוא חי ולדעת מאיפה הוא יצא, זה לדעת שהוא קיבל צ'אנס שני לעתיד טוב יותר.
הוא תמיד יהיה עטוף בשני לבבות : ביולוגית ואומנה.
בכל מפגש של גיוס משפחות אני אומרת : זה לא הגיוני להיות משפחה של ילד שהוא לא שלך לזמן שהוא לא ברור מראש. נכון..זה באמת לא הגיוני.
אבל אנחנו צריכים את "הלא נורמליים" שיהיו משפחה של ילדים שממש מחכים לחיות נורמלי…
אני מכירה אותו מאז שהיה בן 3 והיום הוא בן 15. אני מכירה את משפחת האומנה שלו הם החברים הכי טובים שלי.
הכל התחיל כשנעמי (שם בדוי) שאלה אותי בסוף אימון ספינינג "את יכולה לבוא אלינו הביתה לדבר עם הילדים שלנו ולהסביר להם מה זאת אומנה"?
באתי אליהם , ישבנו בגינה כל בני המשפחה. הילדים שאלו שאלות קשות מאד על היקשרות ופרידות, על משמעות הורים ביולוגים, על הרקע שממנו באים הילדים , עד כמה הם פגועים וכד'. על הכל עניתי בשקיפות מלאה ולא משנה כמה התשובות שלי היו לא קלות הם לא ניבהלו.
הבכורה אורית שהיתה אז בת 16 לגמרי שידרה שהיא בעניין, וכן אחיה – ים בן ה 13. מאיר בן ה- 8 רצה אבל לא באמת הבין את הכל (כל השמות בדויים).
זה טבעי והגיוני שבאותו שלב לא כולם באמת מבינים את הכל אבל הולכים עם הרצון.
אפשר להגיד שאורית הובילה את התהליך ומאז ועד היום יש לה תפקיד משמעותי בחייו של אור כאחות אומנת.
התהליך התחיל ואחרי חצי שנה מאותה שיחה אור הגיע כשהוא בן 3 וחצי.
לפני שבוע נפגשתי איתו לשיחה על שתי משפחות.
הוא נתן לי את הסכמתו לשתף והבטחתי לו שהוא לא צריך לספר את מה שלא מרגיש לו נוח.
"אני לא באמת זוכר לפרטים את היום הראשון שהגעתי אבל אני זוכר שהרגשתי שהגעתי לאנשים טובים.
אחרי כמה ימים שאלתי את רונן (שם בדוי) אם אני יכול לקרוא לו אבא .
לקח לי יותר זמן לקרוא לנעמי אמא.
הכי התחברתי ל- ים הוא היה ילד מצחיק שמשתולל הרבה.
ישנתי בחדר אחד עם מאיר .
התגעגעתי לאמא והבנתי שאני כבר לא בבית שלה.
כשגדלתי המעברים בין הבית של האומנים לבית של אמא לא היו לי קלים.
הבית של אמא הוא לא בית כזה נקי, הוא לא בית כמו שיש לי עכשיו.
משם הייתי חוזר לפה. פה הבית נקי אי אפשר שיהיה מלוכלך כי נעמי חולת ניקיון. פה הרחובות אפילו נראים אחרת משם.
לא קל לי לחזור לבית שנולדתי בו, לעיר שגדלתי בה ואז משם לחזור לפה, זה ממש מוזר.
אני חי פה במקום הרבה יותר טוב מאיפה שאמא שלי גרה וזה כואב לי.
אחותי הביולוגית היתה זאת ששכנעה את אמא שאני צריך לצאת מהבית לאומנה . כל האחים שלי גדלו מחוץ לבית בפנימיות ולה היה חשוב שאצא לאומנה. אני מודה לה על זה, אני אומר לה תודה, כי אם הייתי נשאר שם הייתי יוצא עבריין, מובטל, לא הייתי יושב פה היום..אולי אפילו הייתי בכלא.
אני אוהב את משפחת האומנה שלי , אני מרגיש פה משפחה. כייף לי עם האחים שלי במיוחד כשנעמי ורונן לא בבית אנחנו עושים סתלבט – אני אוהב את הצחוקים שלנו".
שאלתי את אור – איך זה מרגיש שיש לך שתי משפחות?
"חגגתי בר מצווה עם שתי המשפחות . לנעמי ורונן היה ברור שהם עושים לי אירוע משותף. לפני האירוע הייתי ממש בלחץ. לא ידעתי איך אני אסביר את זה לחברים שלי..התביישתי. אבל בבוקר האירוע אמרתי לעצמי להתרכז רק בקריאה שיצא לי יפה ומדוייק וזה מה שהיה לי חשוב.
בסוף האירוע זרם לי ממש טוב ונהניתי ממנו אבל רציתי לאכול וכולם שגעו אותי עם התמונות.
היום אני כבר בן 15 ויש לי אחיינית חדשה במשפחת האומנה. אני דוד לאחיינים בשתי המשפחות. אני מחובר לליהי הבת של אורית אחותי.
היא החיים שלי – אני משוגע עליה.
אני גם יודע שבצבא אני אהיה או כמו אח שלי מאיר מ"כ לוחם או כמו ליה חברה שלנו שהיא לוחמת במג"ב.
ליה ומאיר הם הדוגמא שלי לצבא אני רוצה להיות כמוהם".
שאלתי אותו – עד כמה זה מסובך להיות ילד אומנה, ילד בין שתי אמהות ושתי משפחות שאוהבות אותך?
"זה קשה…כשאני ליד שתי האמהות שלי אני קורא לכל אחת אמא ..אני לא יכול לקרוא לאחת בשמה ולשניה אמא.
כשאני עם חברים ואמא שלי מתקשרת אני לא אענה לה על ידם כי אני לא רוצה שהם ידעו שאני מדבר איתה ..הם לא מכירים אותה.
היום אני לא מדבר על האומנה עם חברים שלי אולי בהמשך.
לפני שנתיים בבית הספר הקודם שהייתי בו סיפרתי לכיתה..עמדתי וסיפרתי וזה הרגיש שחרור.
"זה מסובך ..כי אתה לא גדל בבית שהיה שלך אבל אתה בבית שהוא הכי טוב לך.
אני יודע מה רונן ונעמי נותנים לי, אני יודע שחשוב להם שאני אלמד, שאני אהיה רציני, שאני יאכל בריא שאני אשמור על עצמי.
הם המשפחה שלי.
את יודעת איך בכיתי שסבא ציון נפטר (אבא של רונן) אני בכיתי מלא.
אני כל כך מתגעגע אליו. אני חולם עליו. אני ממש אוהב אותו ומתגעגע אליו".
מה היית אומר עכשיו לילד שמגיע למשפחת אומנה איזה עצה תתן לו?
"אני אגיד לו שבהתחלה זה קשה רצח אבל בהמשך יהיה לך טוב יותר.
תיהיה לך משפחה תומכת משפחה שאוהבת אותך".
ואז לסיום שיתפתי את אור שהרבה משפחות שמתעניינות באומנה חוששות מהקשר עם האמא הביולוגית ואז הוא סיכם ואמר את האמת מהלב שלו:
"אמא שלי היא הכי חשובה לי בחיים.
חייב להיות קשר עם אמא – זאת אמא שלי".
עם המסר הזה אני בוחרת לסיים – ילדים באומנה חיים בין שתי משפחות.
המסע שלהם מורכב אבל הוא אפשרי – אנחנו מלווים 1400 ילדים כאלה ואנחנו רואים כל יום איך משפחת אומנה שינתה להם את החיים בזכות אהבה, יציבות והכלה והאמונה – שכל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו.
משפחות שמעוניינות להתחיל בתהליך מוזמנות להשאיר פרטים כאן
