דברי הספד לתאומים ליאל וינאי חצרוני ז"ל // שלי אוסדון

 

שלי, מנחת האומנה של משפחת חצרוני מטעם מכון סאמיט, כתבה הספד לתאומים ינאי וליאל, אותם ליוותה בשנתיים האחרונות:

 
אחרי שהתבשרנו על רציחתה של ליאל – הרגשתי כאילו הסיפור "תם ונשלם". כאילו
אין למה לחכות או לצפות לאיזו הודעה מבשרת אחרת. כתבתי כמה מילים על בני
המשפחה פוהיו עבורי במהלך הנתייתי שם.
 
את משפחת חצרוני הכרתי לפני כשנתיים. עובדת חדשה במכון סאמיט שביקשו ממנה
להגיע למשמחה בבארי.
 
אני? בארי? כל מ' שמכיר אותי יודע על הפחד שלי מהסלמות ביטחוניות ואזעקות.
אני גרה באופקים, מתורגלת, ולתרות זאת בכל שנה היינו הולכים ל"דרום אדום" בעוטף
כפוליבי רועד מצד אחד ממה שיכול לקרות ומאידך מתפלא מכל היופי האדום.
ופתאום, נופעת לבד לבארי מידי שובועיים. למרבה האירוניה, היה זה אחד הבתים שבו
הרגשתי הכי בטות.
 
לראשונה כשפגששתי באילום (איילה, דודה של ליאל), הכרתי אישה מרשימה, קטנה
פיזית, אך את גודל ליבה כולם יכלו לזהות. כתומת שיער ועיניים מתייכות.
 
מיד פתחה את ביתה לרווחה ועל הפוולחן החל מאותו היום, תמיד יחכו לי פירחת
חתוכים, תמרים, אגוזים ואולי כמה מטעמים שליאל ניסתה להכין במטובח.
 
אילה, דודתם פול ליאל וינאי, הייתה מעורבת בשלבים משומעותיים בחיי, החל ממעבר
דירה ועד ללידת ביתי הבכורה. הייתה שם לייעץ, להגיד מילה טובה ואפילו למלא את
ידי בשי קטן.
 
אז פגשתי גם את ליאל וינאי. תאומים שלא דומים. כל אחד מהם עולם ומלואו ומאותו
היום הם דאגו להבהיר לי זאת היטב. שינו את נקודת מבטי וכמו דרשו שאכיר בהם
כפותי ישויות נפרדות ועצמאיות ולעולם לא אשים את שניהם באותה המשוואה.
 
ליאל – כל כך חכמה וערמומית. ילדה אהובה שיודעת לתמרן ולשבות בו זמנית
היטב את מי שמולה. כזאת שלא מתייבשות לשאול שאלות, שאלות גדולות, חודרות,
מדויקות. מבקפות להכיר את מי שמולה, רוצה להשלים לעצמה תמונה מלאה לפני
שתרשה לבטוח בי. לא אשכח את החיבוק הראשון מצידה והמבט המופתע של אילום.
באותו היום יצאתי משם כאילו זכיתי באיזה פרס שלא ידעתי שאני מחפשת בכלר.
ליאל, זו שהתקפותה להסתגל למסגרות השוונות, אבל הייתה בולטת בהן. רק תתנו לה
תמקיד והיא תמלא אותו בשלמותו. הייתה אוהבת להדריך ולהיות אחות גדולה לילדי
הקיבוץ וכמה שהם אהבו והתגייסו אליה.
 
 
זו שהציגה אותי תמיד כמי שאני ולא התביישה במציאות חייה אפילו לא מעט. הייתה
גאה וניתבה זאת היטב. זכיתי להכיר גם את חברותיה שידעו להכיל ולקרוא אותה.
כמה מוכשרת ה'א הייתה. מתחביב, לתחביב. שירה, כתיבה, יצירה. זכית' לקבל ממנה
כוס קפה יפהפיה שלה פינה מיוחדת בארון ובלב.
 
 
נאי-נאי- ינאי – ילד רגיש, חכם, יודע לקרוא את המציאות היטב. מחובר מאוד
למשפחתו. כל כך רצה להשותפר בלימודים וללמוד אנגלית, ומחודש לחודש ראיתי איך
הוא גדל, מתבגר, משתפר. ובכל פרק זמן שכזה הוא היה מתמלא גאווה ומבקש שיכירו
בעבודתו הקשה. תמיד ביקש, גם לא במילים, שיתנו לו אהבה ותשומת לב שמגיעה לו.
הוא היה דורש זאת בשקט ומקבל כל כך הרבה. אהב ספורט ולטפח את השיער השופע
שלו. בכל פעם תסרוקת אחרת. בן קיבוץ שטייל בקלנועית של אילוס והיה אוסף איתו
את כל החצרים.
 
ינאי וליאל עלו השנה לחטיבת הביניים – שלב כל כך משמעותי בחיי כל נער מתבגר
ובתיי בן קיבוץ. זאת שנת בר מצווה שבה קורים הרבה אירועים בקיבוץ ובכלל. שנה
שבה היו מגיעים לעוד שלב התפתחותי בחייהם. שולב שממנו חששו, התרגשו ולו ציפו
 
שניהם כל כך העריצו את סבא אביה שלהם שהיה בעיניהם כל יכול- ממש גיבור.
התקשרו והתייעצו איתו בכל, החל מענייני רפואה שובהם היה בקיא ועד להתלבטות
שלהם אם להזמין שווארמה מנתיבות.
 
לא הכרתי לעומק את סבא אביה והקשר שלנו לא היה יום-יומי. אבל נוכתותו בלטה
בכל שלב במהלך הליווי שלי. סבא אוהב, דואג, מקדיש את כולו לגידול נכדיו. ויותר
מהכל אבא טוד ומסור לביתו שירה שלא יכלה לגדל את ילדיה בעצמה. כמה הנכיחו
אותה בחייהם. אין יום שלא היו מבקרים אותה ומתראים איתה. "זאת אמא שלי". אליה
היו מגיעים גם עם חברים.
 
תודה על הזכות ללוות אתכם, להכיר אתכם, לכעוס, לשמוח, להתרגש יחד. להיות
נוכחת במצבים שמחים וגם פחות. תודה שזכית' לראות אתכם גדלים ומתבגרים,
דואגים, חולמים, מגשימים.
 
אזכור אתכם תמיד.
שלי
 
 
 
 
לזכרם של ליאל וינאי חצרוני, ילדי אומנה, שנרצחו ב-7 באוקטובר בקיבוץ בארי

תרומות

Another media summit

Foster care for children at risk

Treatment and rehabilitation for the mentally injured

Parent center for teenagers

דילוג לתוכן