שלי, מנחת האומנה של משפחת חצרוני מטעם מכון סאמיט, כתבה הספד לתאומים ינאי וליאל, אותם ליוותה בשנתיים האחרונות:
אחרי שהתבשרנו על רציחתה של ליאל – הרגשתי כאילו הסיפור "תם ונשלם". כאילו אין למה לחכות או לצפות לאיזו הודעה מבשרת אחרת. כתבתי כמה מילים על בני המשפחה שהיו עבורי במהלך הנחייתי שם.
את משפחת חצרוני הכרתי לפני כשנתיים. עובדת חדשה במכון סאמיט שביקשו ממנה להגיע למשפחה בבארי.
אני? בארי? כל מי שמכיר אותי יודע על הפחד שלי מהסלמות ביטחוניות ואזעקות. אני גרה באופקים, מתורגלת, ולמרות זאת בכל שנה היינו הולכים ל"דרום אדום" בעוטף כשליבי רועד מצד אחד ממה שיכול לקרות ומאידך מתפלא מכל היופי האדום. ופתאום, נוסעת לבד לבארי מידי שבועיים. למרבה האירוניה, היה זה אחד הבתים שבו
הרגשתי הכי בטוח.
לראשונה כשפגשתי באילוס (איילה, דודה של ליאל), הכרתי אישה מרשימה, קטנה פיזית, אך את גודל ליבה כולם יכלו לזהות. כתומת שיער ועיניים מחייכות.
מיד פתחה את ביתה לרווחה ועל השולחן החל מאותו היום, תמיד יחכו לי פירות חתוכים, תמרים, אגוזים ואולי כמה מטעמים שליאל ניסתה להכין במטבח.
אילה, דודתם של ליאל וינאי, הייתה מעורבת בשלבים משמעותיים בחיי, החל ממעבר דירה ועד ללידת ביתי הבכורה. הייתה שם לייעץ, להגיד מילה טובה ואפילו למלא את ידי בשי קטן.
אז פגשתי גם את ליאל וינאי. תאומים שלא דומים. כל אחד מהם עולם ומלואו ומאותו היום הם דאגו להבהיר לי זאת היטב. שינו את נקודת מבטי וכמו דרשו שאכיר בהם כשתי ישויות נפרדות ועצמאיות ולעולם לא אשים את שניהם באותה המשוואה.
ליאל – כל כך חכמה וערמומית. ילדה אהובה שיודעת לתמרן ולשבות בו זמנית היטב את מי שמולה. כזאת שלא מתביישת לשאול שאלות, שאלות גדולות, חודרות, מדויקות. מבקשת להכיר את מי שמולה, רוצה להשלים לעצמה תמונה מלאה לפני שתרשה לבטוח בי. לא אשכח את החיבוק הראשון מצידה והמבט המופתע של אילוס.
באותו היום יצאתי משם כאילו זכיתי באיזה פרס שלא ידעתי שאני מחפשת בכלל.
ליאל, זו שהתקשתה להסתגל למסגרות השוונות, אבל הייתה בולטת בהן. רק תתנו לה תפקיד והיא תמלא אותו בשלמותו. הייתה אוהבת להדריך ולהיות אחות גדולה לילדי הקיבוץ וכמה שהם אהבו והתגייסו אליה.
זו שהציגה אותי תמיד כמי שאני ולא התביישה במציאות חייה אפילו לא מעט. הייתה גאה וניתבה זאת היטב. זכיתי להכיר גם את חברותיה שידעו להכיל ולקרוא אותה.
כמה מוכשרת היא הייתה. מתחביב, לתחביב. שירה, כתיבה, יצירה. זכיתי לקבל ממנה כוס קפה יפהפיה שלה פינה מיוחדת בארון ובלב.
נאי-נאי- ינאי – ילד רגיש, חכם, יודע לקרוא את המציאות היטב. מחובר מאוד למשפחתו. כל כך רצה להשתפר בלימודים וללמוד אנגלית, ומחודש לחודש ראיתי איך הוא גדל, מתבגר, משתפר. ובכל פרק זמן שכזה הוא היה מתמלא גאווה ומבקש שיכירו בעבודתו הקשה. תמיד ביקש, גם לא במילים, שיתנו לו אהבה ותשומת לב שמגיעה לו.
הוא היה דורש זאת בשקט ומקבל כל כך הרבה. אהב ספורט ולטפח את השיער השופע שלו. בכל פעם תסרוקת אחרת. בן קיבוץ שטייל בקלנועית של אילוס והיה אוסף איתו את כל החברים.
ינאי וליאל עלו השנה לחטיבת הביניים – שלב כל כך משמעותי בחיי כל נער מתבגר ובחיי בן קיבוץ. זאת שנת בר מצווה שבה קורים הרבה אירועים בקיבוץ ובכלל. שנה שבה היו מגיעים לעוד שלב התפתחותי בחייהם. שולב שממנו חששו, התרגשו ולו ציפו.
שניהם כל כך העריצו את סבא אביה שלהם שהיה בעיניהם כל יכול- ממש גיבור. התקשרו והתייעצו איתו בכל, החל מענייני רפואה שובהם היה בקיא ועד להתלבטות שלהם אם להזמין שווארמה מנתיבות.
לא הכרתי לעומק את סבא אביה והקשר שלנו לא היה יום-יומי. אבל נוכתותו בלטה בכל שלב במהלך הליווי שלי. סבא אוהב, דואג, מקדיש את כולו לגידול נכדיו. ויותר מהכל אבא טוב ומסור לביתו שירה שלא יכלה לגדל את ילדיה בעצמה. כמה הנכיחו אותה בחייהם. אין יום שלא היו מבקרים אותה ומתראים איתה. "זאת אמא שלי". אליה
היו מגיעים גם עם חברים.
תודה על הזכות ללוות אתכם, להכיר אתכם, לכעוס, לשמוח, להתרגש יחד. להיות נוכחת במצבים שמחים וגם פחות. תודה שזכיתי לראות אתכם גדלים ומתבגרים, דואגים, חולמים, מגשימים.
אזכור אתכם תמיד.
שלי
תרומות