העו"סית מבארי שמלווה משפחות אומנה מהדרום: "אחרי 7/10 ברור לי שבחרתי במקצוע הנכון"

ב-7 באוקטובר, בזמן שנסטיה הייתה נצורה יחד עם בנותיה בממ"ד ביתה שבעוטף, משפחות האומנה שהיא מלווה לא הפסיקו לשלוח לה הודעות ולוודא שהיא ומשפחתה שורדים את האירוע המטורף שמתחולל בחוץ. חודש אחרי שניצלה מהטֶבַח – היא כבר חזרה לעבודתה. "חששתי שהמשפחות לא יסמכו עליי שיש לי את הכוחות הנפשיים לסייע להן"
פורסם ב ynet ע״י אופיר האוזמן, לינק לקריאת הכתבה   ב-7 באוקטובר, בעוד נסטיה מתחבאת בממ"ד ביתה שבקיבוץ בארי יחד עם בנותיה הקטנות, משפחות האומנה שהיא מלווה לא הפסיקו לכתוב לה ולשאול לשלומה. הן ביקשו לוודא שזו שדואגת להן כבר לא מעט שנים, ובני משפחתה, שורדים את מתקפת הטרור הרצחנית שמתרחשת מחוץ לביתם.
כבר שבע שנים שנסטיה גרטקובסקי-גד עובדת סוציאלית בעמותת "מכון סאמיט" – מנחה משפחות אומנה מאזור הדרום, רובן לילדים עם צרכים מיוחדים. שבע שנים שבהן היא מלווה, עוטפת ומחזקת את אותן משפחות וילדים שגדלים בצל אזעקות וסבבי לחימה. היא מעולם לא חששה שמא לא תצליח להעניק להן את המענה שלו הן זקוקות, גם לא במהלך מבצעים צבאיים קודמים בהם פונתה עם משפחתה מביתה שבעוטף.  
אולם הפעם, אחרי כמעט חודש שבו לא עבדה, החזרה הייתה מלווה בחשש שאותן משפחות לא יסמכו עליה שיש לה את הכוחות הנפשיים הדרושים לסייע להן.
"לשמחתי אני מרגישה שהחששות שלי התבדו ושהצלחתי להוכיח לעצמי ולמשפחות, היקרות לי מאוד, שיש בי את הכוחות ללוות ולסייע להן בדיוק כמו בעבר. ואולי דווקא בגלל מה שעברתי ב-7 באוקטובר, נקודת המבט שלי על טראומה הפכה להיות עמוקה ומשמעותית יותר מפעם".  
איך מטפלים באחרים אחרי שאת בעצמך עברת אירוע מטלטל, במהלכו איבדת חברים ומכרים רבים והתפנית מביתך? "אני מחויבת מאוד לתפקיד שלי, ומצליחה ליצור הפרדה מאד ברורה בין חיי האישים לבין המשפחות שאני מלווה. אני חייבת גם לציין שמקום העבודה שלי היה שם עבורי החל מהרגע הראשון, ואפשר לי את זמן ההחלמה שנדרש לי עד לחזרה לעבודה. וגם עכשיו, אחרי שחזרתי, מתחשבים בי מאוד – הן מבחינת היכולות הפיזיות שלי (בכל זאת, להגיע כל יום מים המלח לדרום זה לא עניין של מה בכך), והן מבחינת היכולות הנפשיות".  
"עלו לי בראש מחשבות על אונס, חטיפה ורצח"
לבארי היא עברה לפני 14 שנה בעקבות בן זוגה, עידן, שנולד וגדל בקיבוץ וכל משפחתו עדיין מתגוררת שם. לבני הזוג שלוש בנות (שנתיים, 5 ו-7). באותה שבת שבה מחבלי חמאס פלשו ליישובי העוטף, היא ציינה את יום הולדתה והתכוננה לנסוע יחד עם בן זוגה ללילה במלון בתל אביב, בזמן שהוריה היו אמורים להגיע מהצפון ולשמור על הבנות בבית בבארי ("בזמן שהיינו בממ"ד, חשבתי לעצמי שזה דווקא יכול להיות לא כל כך נורא אם יום הלידה והפטירה שלי היא באותו יום – לפחות אפשר יהיה התאבל בפעם אחת ולסגור סיפור", היא אומרת בחצי חיוך).
"התעוררנו ב-06:30 בבוקר מבומים חזקים ולא שגרתיים, והנחנו שמתחיל עוד סבב לחימה. ברגע הזה כבר הבנתי שצריך לשנות תוכניות והצעתי לעידן שנבטל את הלילה במלון וניסע להורים שלי בצפון, כמו שאנחנו עושים בדרך כלל בסבבי לחימה", היא משחזרת.
"בשלב הזה עידן יצא כדי לקחת רכב (בארי הוא קיבוץ שיתופי ולחברים אין מכוניות פרטיות), ובזמן שהוא היה שם נשלחה הודעה בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ שיש חדירת מחבלים. במקביל, התחילו להישמע קולות ירי מתחת לבית. ביקשתי ממנו שבמקום לחזור הביתה יילך להורים שלו, ויחזור כשהכול יירגע. שנינו היינו בטוחים שמדובר במחבל אחד-גג שניים, ושבקרוב כיתת הכוננות תשתלט עליהם, העניינים יירגעו ונוכל לנסוע צפונה".
בתרחישים הגרועים ביותר שלה, נסטיה לא דמיינה שאת 14 השעות הקרובות היא תעביר בתוך הממ"ד עם שלוש בנותיה וללא בעלה, כשקרבות עזים מתרחשים מחוץ לביתה, רבים מקהילתה נרצחים או נחטפים והקיבוץ הפסטורלי שהיא כה אוהבת – יהפוך באחת לאזור מלחמה.  
"אלו היו 14 שעות של רכבת הרים; היו בהן גם חרדה עצומה, גם ניסיון לשמור על קור רוח ליד הבנות וגם לא מעט הדחקה", היא משתפת. "בקבוצת וואטסאפ של האימהות נשלחו הודעות מטלטלות; בנות כתבו שהמחבלים אצלן בבית, חלקן כתבו ששורפים להן את הבית, הייתה פאניקה עצומה ושאלה אחת שחזרה על עצמה: איפה הצבא, לעזאזל?  
"כשהבנתי ששרפו את הבית של גיסתי ושכדי להינצל היא, בעלה והילדים נאלצו לקפוץ מהחלון – נבהלתי ותהיתי איך אצליח לקפוץ עם שלוש בנות קטנות דרך החלון אם ישרפו גם את הבית שלי", היא משתפת. "נחרדתי מהמחשבה מה יקרה אם המחבלים יתפסו אותנו – האם הם יאנסו אותנו? יחטפו? אולי ירצחו, וזהו? אני זוכרת שחשבתי בעצב שהן עדיין נורא קטנות, ולא מגיע להן למות בגיל צעיר כל כך.  
"בשלב הזה יצאתי מהממ"ד במהירות כדי לחסום את דלת הכניסה לבית. שמתי שם כל רהיט כבד שהצלחתי להזיז בכוחות עצמי. גם את דלת הממ"ד חסמתי וקיוויתי שזה יעזור במקרה והמחבלים יפרצו לנו הביתה. יותר מזה לא היה לי הרבה מה לעשות".  
היו גם רגעים אופטימיים יותר בתוך כל הטלטלה הזאת?"האמת היא שכן. באופן מוזר שלא תואם את המחשבות הקשות שעברו לי בראש באותן שעות, בתוך תוכי הייתה לי תחושה שיהיה בסדר. היה שלב שבו חברה כתבה לי שהחמים שלה נרצחו, והייתי בטוחה שהיא מגזימה ושזה בטח לא קרה. לא הצלחתי לתפוס עד כמה המצב חמור עד שלב די מאוחר, אולי בגלל שאלינו הביתה המחבלים לא פרצו ואפילו לא ירו על חלון הממ"ד. בדיעבד, הבנתי שבשכונה שבה אני גרה היו לא מעט תושבים עם נשק, וכנראה שגם כמה חיילים, שהצליחו להרחיק את המחבלים מהאזור שלנו".  
אולי זאת גם הייתה סוג של הדחקה כדי להצליח לתפקד בתוך כל האימה הזאת?"יכול להיות. זה נורא קשה לחשוב שדברים נוראיים כאלו קרו לאנשים שאת מכירה ושגרים כל כך קרוב אלייך, ושאולי כל זה עלול לקרות גם לך ולמשפחה שלך בעוד כמה רגעים".  
סיפרת לבנות מה קורה? "מעבר לבומים החזקים שהן שמעו, הן לא ידעו שום דבר ממה שקורה בקיבוץ באותו זמן. הן בעיקר היו עסוקות באייפד שלהן, ובזה שהן לא חגגו לי יום הולדת כמו שהן תכננו לעשות. אפילו לא ביקשתי מהן להתחבא או ללחוש. הרגשתי שהדבר הנכון ביותר שעליי לעשות באותם רגעים הוא לאפשר להן לחוש שגרה, למרות שאנחנו כלואות בתוך הממ"ד".  
בינתיים, בקצה השני של הקיבוץ, בן זוגה היה נצור בממ"ד בבית הוריו. "גם במקרה של עידן ושל ההורים שלו היה הרבה מזל", היא מספרת. "לבית שלהם נכנסו מחבלים, אבל הם לא התעסקו עם הממ"ד אלא עלו לעליית הגג והקימו מעין עמדת תצפית. הבית של ההורים שלו מפורק לגמרי, אבל לפחות הם יצאו משם בחיים".
ואז, בשעה 20:00, ארבע שעות לאחר שהקשר עם בן זוגה נותק, הם נפגשו בשטח הכינוס מחוץ לקיבוץ, אליו חולצו על ידי חיילי צה"ל. "חברה שלי אמרה לי בפרצוף מופתע שעידן וההורים שלו כאן, ולא הבנתי למה היא מופתעת. לי היה ברור שהם יגיעו לשם. באותם רגעים עדיין לא הבנתי עד כמה המצב חמור וכמה מזל היה לנו", אומרת נסטיה. "הסיפור שלנו הוא נס אחד גדול, בטח לעומת אחרים מהקיבוץ ומהעוטף בכלל. ועכשיו הכי חשוב זה להחזיר את כל החטופים והחטופות הביתה".  
"ב-7/10 ילדי האומנה מהעוטף חוו טראומה שנייה"  
מאז אותה שבת ארורה היא שוהה במלון בים המלח עם משפחתה ועם שאר חברי הקיבוץ. לעבודתה היא חזרה כמעט חודש אחרי הטבח, כשמסגרות החינוך במלון החלו לפעול עד שעות אחר הצהריים. וכך, מדי יום היא נוסעת מים המלח לאזור הדרום כדי להיפגש עם המשפחות אותן היא מלווה.
פעם בשבוע לפחות היא נמצאת בבארי, ולפעמים היא אפילו ישנה שם. בן זוגה נמצא בקיבוץ לאורך כל השבוע. הוא חזר לבארי ברגע שבו פתחו את בית הדפוס מחדש, ובסופי השבוע הוא חוזר למשפחתו בים המלח.  
איך אירועי 7 באוקטובר והמלחמה בכלל, משפיעים על המשפחות שאת מלווה?"אני מלווה בעיקר משפחות משדרות ומאופקים, ועם תחילת האירוע כולן פונו מבתיהן – וחלקן כבר הספיקו לחזור הביתה מאז. למרות המרחק, לא עזבנו אותן לדקה והמשכנו, כל הצוות המקצועי, ללוות אותן טלפונית.
"עיקר הקושי הוא במשפחות אומנה לילדים עם צרכים מיוחדים, שרגישים מאוד לשינויים. נדרשנו לבנות תוכנית טיפול חדשה עבור הילדים האלו. וכל זה על רקע משבר טראומתי שחוו ב-7 באוקטובר, שמצטרף לאירוע הטראומתי שהם כבר חוו בעבר בבית הוריהם – כשחלקם גם סבלו מאלימות ומהזנחה קשה – וזה אתגר לא פשוט.
"במקביל, אנחנו גם נתקלים במקרים שבהם המבוגרים עצמם, הורי האומנה, חווים קושי גדול עקב האירועים שהיו באותה שבת, ואנחנו נדרשים לתמוך בהם ולוודא שהתפקוד שלהם, ובפרט עם ילדי האומנה, לא נפגע".  
לצד הטיפול במשפחות אומנה לילדים עם צרכים מיוחדים, נסטיה מלווה גם משפחת אומנת חירום מהחברה הבדואית, שמעניקה מענה זמני במצבי חירום למאות תינוקות וילדים מהחברה הערבית.  
"אני מקבלת את הילדים האלו בנקודת הזמן הכי כואבת ופגיעה שלהם. הם מגיעים מבתים שבהם הם סבלו מהזנחה פושעת – הישר למשפחת האומנה המדהימה הזאת שמטפלת בהם במסירות ומעניקה להם רגעי חסד", היא משתפת. "הקושי הגדול ביותר עבורי במקרים האלו הוא ללוות את המשפחה בפרידה מהילד שעובר למשפחת אומנה קבועה, אחרי שכבר נוצר ביניהם קשר מיוחד וחזק. זה שובר לב".  
נשמע שיש לך קשר מיוחד עם המשפחה הזו. "בהחלט. אב המשפחה יצר איתי קשר כבר ב-8 באוקטובר כדי לשאול לשלומי, ומאז מדי יום הוא ואשתו ממשיכים לבדוק שאנחנו בסדר. הדאגה שלהם מרגשת אותי מאוד, והמחויבות שלהם להעניק מענה לילדים ולתינוקות בסיכון, כמו יתר המשפחות שאני מלווה – היא מופלאה בעיניי".  
אז אירועי 7 באוקטובר רק חיזקו אצלך את המסירות והאהבה למקצוע? "הם בעיקר גרמו לי להבין כמה שעו"ס הוא תפקיד חשוב והכרחי שדורש דינמיות ויכולת התאמה לסיטואציות לא צפויות, ובעיקר צריך להיות מוערך הרבה יותר ממה שהוא עכשיו. בסוף, הראשונים שהתייצבו בבתי המלון עם המפונים אלו היו העובדים הסוציאליים, ומאז הם שם – מלווים, תומכים ומחזקים. אני גאה ושמחה שבחרתי במקצוע הזה, עם כל הקושי הכרוך בו".

Another media summit

Foster care for children at risk

Treatment and rehabilitation for the mentally injured

Parent center for teenagers

דילוג לתוכן