לרגל יום המודעות הבינ״ל לאוטיזם – סיפור על נשים ממשפחות אומנה עם לב גדול, שנותנות בלי גבולות

 

איזה לב גדול צריך כדי לקחת אל ביתך ילדי אומנה? תכפילו את זה בעשרות ילדים כאלה, ותעלו בריבוע – כי אנט ממן לוקחת דווקא את אלה עם הצרכים המיוחדים, שהוריהם לא רצו אותם: ילדים עם אוטיזם, פיגור, תסמונת דאון, מחלות קשות

פורסם בישראל היום ע״י אמילי עמרוסי

אם היתה זו כתבת טלוויזיה, הייתי מציבה מצלמה בכניסה לבית. המצלמה היתה מצלמת אותם נכנסים, מדלגים בקלילות על שלוש המדרגות או עולים בזהירות, נתמכים בידי בן משפחה. עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. אחרי כמה דקות מתמלא הסלון של אנט ונגדש בילדים. אנט מוציאה עוד ועוד מגשים. עוגיות מרוקאיות, פירות טריים. המולת חיים ממלאת את האוזן. ילדה הסובלת מאוטיזם מקשיבה לשירים באייפון, חייל נכנס הביתה ומנשק את כולם, ילד בן שנתיים מכין עוגה מבצק משחק, ילד עם תסמונת דאון וכיפה שחורה מחבק אישה בגופייה. פסיפס. רגע אחד תופס את הלב במצבט: באחת הפינות, על ספסל מרופד, יושב קובי. הוא בן 28, סובל מפיגור קשה, מאוטיזם, מתסמונת דאון ומבעיות רפואיות; לבית של אנט הגיע בגיל עשרה ימים, היישר מבית החולים. עינת, בת שמונה וחצי, היא ילדה חייכנית ומקסימה הסובלת מתסמונת דאון וממחלת לב קשה, וגרה אצל אנט מאז שהיתה בת שלושה חודשים. עינת ניגשת אל קובי עם מגבת מטבח. בעדנה ובאהבה היא מקנחת את הרוק סביב פיו. רגע אחד ששווה מיליון מילים. 

אנחנו בבאר שבע. בבית הזה מתקיימת כבר שני דורות אגדה דרומית משגעת: ארמון פלאים, חם ופתוח, שקיבל על עצמו להכיל ולטפח את ילדי הקצה, שמגיעים לפעמים מבית החולים לאחר שננטשו עם לידתם. ילדים שהיו מעמסה על הוריהם, וכאן הם נישאים על כפיים: תסמונת דאון, קשיי תקשורת, פיגור. לצידם גדלים ילדיה הביולוגיים של אנט ממן, וכשהם מתחתנים ומקימים את ביתם – הם פוסעים על אותן עקבות, ומכניסים גם הם אל משפחותיהם ילדי אומנה בעלי מוגבלויות. דור שני לנתינה. ואנט ממשיכה, ומגדלת את קובי ואת עינת, ועוד כמה ילדים שכבר בגרו ונשארו אצלה, שאסור לנו לחשוף את פרטיהם על פי החוק, וילדיה הנשואים באים עם ילדיהם שלהם, הביולוגיים וילדי האומנה. והסלון פשוט מתפקע מאהבה.

"לא האמנתי שאצליח"

אנט (62) עלתה ממרוקו בגיל 11. ילדה שישה ילדים ביולוגיים, גידלה ילדי אומנה רבים מספור, והפכה לכתובת הראשונה של שירותי הרווחה בדרום זה שלושה עשורים. הם מתקשרים אליה כשילד בעל מוגבלות נאלץ לעזוב את ביתו בצו בית משפט, כשיש פעוט בעל קשיים חריגים שאין מי שיאמץ, או כששוב ננטש תינוק בבית החולים. בתה של אנט, אלינור אלמסי (31), לקחה לאומנה כבר בירח הדבש שלה את שלומק'ה הסובל מתסמונת דאון, ואחרי שילדה שני ילדים משלה הוסיפה גם את דבורה ודניאל, שני אחים בני 3 ו־4 שסבלו מהזנחה קשה. קרן ממן (37), כלתה של אנט, מגדלת כבר שמונה שנים את נורית, ילדה הסובלת מאוטיזם בינוני עד קשה. "בחגים אנחנו יושבים בחצר, פותחים שורות־שורות של שולחנות ארוכים, גדודים של ילדים מתרוצצים. יש יותר נחת מזה?" שואלת אנט.

עץ של שמות וגילאים מסתעף בין המילים, ולמטה, בגזע, אישה אחת, ענווה מאוד. סיפור ילדותה מסביר משהו מהמאמץ שלה להיות בית לילדים רבים כל כך: הוריה התגרשו כשאמה היתה בהריון איתה. תקופה קצרה לאחר הלידה נישאה האם בשנית והתנכרה לבתה הפעוטה. אנט גדלה בבתי אחֶיה של אמה, עוברת מבית לבית.

באמצע שנות השמונים טיפלה בתינוקות בביתה. אחד התינוקות הללו היה בן לפסיכולוגית. "היא ראתה את החום והאהבה שלי לילדים וסיפרה לי שיש ילדים שזקוקים למשפחת אומנה. לא שמעתי על זה לפני כן. חשבתי שאני לא מתאימה, שאני לא אצליח, אבל בכל זאת נרשמתי. התקשרו אלי בשבוע הבר־מצווה של הבן הבכור שלי, עם כל הלחץ וההכנות, לגבי תינוק שצריך להוציא בדחיפות מסורוקה. אמרתי שלא מתאים לי עכשיו. אחרי שסגרתי את הטלפון, נצבט הלב. תינוק. התקשרתי לעובדת הסוציאלית ואמרתי, תביאי אותו. לא הספקתי אפילו לשאול את בעלי. קיבלתי חבילה קטנה, 2 קילו ו־300 גרם, עם כמה חיתולים מבית החולים וטופס שחרור.

"הכרתי מישהו שהיה רופא במקצועו, וביקשתי ממנו להציץ בטופס השחרור. אז עוד לא ידעו שקובי הוא גם אוטיסט וסובל מבעיות נוספות, אבל האבחון של תסמונת דאון כן הופיע. הרופא אמר לי: 'השתגעת? את יודעת מה לקחת?' הוא ניסה לשכנע אותי להחזיר אותו. אחרי כמה ימים ערכנו לו ברית, קראנו לו יעקב, בלי שידענו שגם לאחד האחים הביולוגיים שלו קוראים בשם הזה. מאז הוא פה. החודש הוא בן 28".

במשך השנים נכנסו ובאו, לתקופות שונות, ילדים רבים. בתקופות מסוימות גרו בבית ממן ארבעה ילדי אומנה בו בזמן, נוסף על ששת הילדים של אנט וחיים. "לא היה לי עיקרון לקחת רק ילדים קשים. בהתחלה היו מגיעים גם ילדים רגילים. היה ילד שגדל אצלי מאז שהיה תינוק ועד גיל שלוש. כשביקשתי להתחיל בתהליך אימוץ, הודיעו לי שהוא חייב לעבור לעיר אחרת, כי ההורים הביולוגיים שלו גרים גם כן בבאר שבע והרשויות לא מאשרות שהמשפחה הביולוגית והמשפחה המאמצת יגורו באותה עיר. היה עוד ילד, שקיבלתי בגיל ארבעה ימים וגידלתי עד גיל שלוש כאילו היה הבן שלי. כשהוא יצא לאימוץ בכיתי במשך שנה. מאותו רגע החלטתי שאני לא רוצה יותר ילדים רגילים, שבסופו של דבר עוזבים לאימוץ, אלא רק ילדים קשים. הפרידות גמרו עלי. ילד עם תסמונת דאון או פיגור הוא לא מועמד לאימוץ ואף אחד לא עומד בתור כדי לקחת אותו. יש לי ביטחון שיישאר אצלי לתמיד".

היום היא מבקשת לאמץ את קובי, שהמדינה היא האפוטרופוסית שלו. "אני מבוגרת. אם הוא יישאר בהסדר של אומנה, יש חשש שביום שאלך לעולמי הוא ייזרק למוסד. אם אאמץ אותו, אני יודעת שהילדים שלי ימשיכו לטפל בו כמו אח. הם הרי מכירים אותו כאח מאז שהיה תינוק".

קובי מסתובב בינינו, גורר את רגליו ומשמיע קולות עמומים. אי אפשר לתקשר איתו מילולית. הוא נרתע גם ממגע, מלבד מגעה של אנט. "אם הוא נותן לי חיבוק, זה מספיק בשבילי. הוא לא יכול להביע אהבה בדרך אחרת. בגללו אני לא יכולה לצאת מהבית. לא נסעתי מעולם לנופש, לא בחו"ל ולא בארץ. כשאני נוסעת לסידורים, לכמה שעות, ומשאירה אותו בהשגחה של אחת הבנות שלי, הוא מחפש אותי בכל החדרים ואז מסתגר בחדר, מתנתק. התגובה הזאת היא הבעת אהבה ואמון שאין כמוה. כשקשה לי בגידול שלו אני נזכרת בסיטואציה הזאת ושואבת ממנה את הידיעה שהוא מבין את כל מה שאני עושה בשבילו. שזה לא לחינם".

"לא היה לה אפילו שם"

עינת הגיעה מבית החולים ברזילי לביתה של אנט בגיל שלושה חודשים. אפרוחה קטנה עם עיני שקד, שננטשה בבית החולים כשהתברר שהיא סובלת מתסמונת דאון, ממומים בלב וללא פי הטבעת. בגיל כמה ימים עברה ניתוח ליצירת קולוסטומיה, פתח בדופן הבטן ליציאת הצואה. "העובדת הסוציאלית הראתה לי אותה, תינוקת מתוקה שהסתכלה עלי במבט מבין. איך אפשר להשאיר דבר כזה בבית החולים? הרופא שמסר לי אותה הזהיר אותי שמדובר במקרה קשה. האמא הביולוגית חזרה איתה הביתה, ואחרי יום אחד בבית ויתרה עליה והחזירה אותה לבית החולים. כשקיבלתי אותה, כשהיתה בת שלושה חודשים, פגשתי את האבא ושאלתי אותו איך קוראים לילדה. הוא שאל אותי בחזרה איך קוראים לי. כשעניתי 'אנט' הוא אמר: 'סבבה, אז נקרא לילדה עינת, כי זה דומה לשם שלך'. עד אז לא היה לה אפילו שם". כבר בשבוע הראשון אושפזה עינת עם דלקת ריאות ("עשינו משמרות בבית החולים, לא עזבנו אותה"). לאחר מכן באו שנים של ניתוחים, אשפוזים, ביקורים חוזרים בבית החולים. היום היא בת שמונה וחצי, ועדיין אינה גמולה מחיתולים. כשהיתה בת שבע היתה בסכנת חיים ואושפזה לשלושה שבועות בטיפול נמרץ. בקרוב תעבור צנתור. "את רוצה ציור?" היא שואלת אותי, ומייד מביאה טושים ודף. היא לא מפסיקה לחייך, לשיר, לדלג. על הדף היא משרבטת משהו צבעוני. "ציירתי פיל", היא מסבירה ומחבקת אותי. 

בעלה של אנט, חיים ז"ל, נפטר לפני כשנה וחצי ממחלת לב. חסרונו מורגש גם אצל ילדי האומנה: עינת מחזיקה את תמונתו, מלטפת אותה. "כשהיא אומרת לי שהיא מתגעגעת לאבא חיים, אני לוקחת אותה לקבר שלו", אומרת אנט. "הוא היה מלווה את קובי בכל בוקר להסעה. אחרי שנפטר, קובי היה מרביץ לעצמו בכל בוקר. הוא לא מדבר, הכאב היה יוצא בידיים".

מלבד קובי ועינת גר כאן גם אסי (24), ששוהה כעת בחו"ל במסגרת עבודתו. הוא נחת אצל אנט כשהיה בגן חובה, לאחר שאביו הפך לצמח בעקבות תאונה ואמו השאירה אותו בכניסה למחלקת הרווחה, כי לא היתה מסוגלת לטפל בו. גם אחרי שלמד ורכש מקצוע, ואף על פי שאינו זכאי להיכלל במסגרת האומנה עקב גילו – הבית של אנט הוא הבית היחיד שהוא מכיר.

פרק זמן של כעשר שנים גרו בבית הזה גם שני אחים, שאמם אושפזה במחלקה סגורה לחולי נפש. והיו עוד – שירה ומיטל ואביתר וסשה, בני, לימור, דוד. נשמות שאיש לא רצה לחבק. "ויתרתי על הרבה דברים בשביל הילדים האלה", אומרת אנט, "אבל הם שווים הכל. הרווח כולו שלי". 

הרווח הבולט ביותר הוא ילדיה הבילוגיים של אנט, שחונכו לנתינה ולמסירות ללא גבולות, וממשיכים באותה דרך. אלינור, בת הזקונים של אנט וחיים, נקשרה מאוד לשלומק'ה, הלוקה בתסמונת דאון, שהגיע אליהם כשהיה בן שנתיים וחצי. "כשהוא הגיע עזרתי מאוד בגידול שלו, כי גם עינת בדיוק הגיעה, ולאמא לא היה מספיק זמן לכולם. הוא נקשר אלי, ואני אליו. כשהתחתנתי, ביקשתי שיעבור אלי כמשפחת רווחה, והוא היה איתי ועם בעלי כבר מירח הדבש".

היום שלומק'ה כמעט בן 12. אלינור גידלה אותו בשמחה ובאהבה עוד לפני שהיו לה ילדים משלה. לפני כמה חודשים, כשהיא כבר אם לעילאי בן השמונה ולאוריה בת הארבע, הגיעו למחלקת הרווחה בעיריית באר שבע שני אחים שהוצאו מביתם בצו בית משפט: דניאל, בן ארבע, ודבורה, בת שלוש. ילדים רגילים. "שמענו על המקרה, ראינו את הילדים אצל משפחת קלט, והחלטנו לקחת אותם. מה לעשות, לא תמיד יש ילדים מיוחדים", צוחקת אלינור. צריך לשבת לידה כשהשער נפתח ושלומק'ה מגיע מההסעה שמביאה אותו מבית הספר המיוחד שבו הוא לומד: היא היתה באמצע משפט, כשפתאום הפנים שלה נפתחו ונמתחו לחיוך ענק, והעיניים נמלאו אור. היא לא שמה לב שאני בוחנת אותה כשהיא פוגשת בבן האומנה שלה, שאותו לא ראתה כמה שעות, פורשת אליו זרועות ומחבקת אותו ברוך. 

מאיפה זה מגיע, אני שואלת אותה, הרצון הזה לקחת ילדים זרים ולטפל בהם כאילו היו ילדים שלך. "הנה, את רואה אותה פה לפנייך", היא מצביעה על אנט, נבוכה מעט כשהיא מגלה שצפיתי בה מקבלת את שלומק'ה. "גדלנו בבית שהיסודות שלו הם חמלה ונתינה. ראיתי ילדים שהתקדמו בזכות המאמצים של אמא שלי, וראיתי ילדים שלא, וגם זה בסדר. אני שמחה בשלומק'ה איך שהוא, וגם מנסה לטפח אצלו את התחומים שהוא טוב בהם, למשל שחייה ומוסיקה. אני חולמת שיגיע לתחרות שחייה עולמית". שלומק'ה לומד במסגרת חרדית. על ראשו כיפת קטיפה שחורה. "הוא מתחנך במסגרת חרדית מתוך כבוד למשפחה שממנה בא, למרות שאנחנו לא דתיים. כשהוא היה קטן, היה חשוב לי שהמשפחה הביולוגית תרצה לשמור על קשר איתו, וחשבתי שהכיפה השחורה אולי תקרב ביניהם. היתה תקופה שאמא שלו התחילה להיפגש איתו, פעם בשנה ביום ההולדת, למשך שעה בכל פעם, אבל בשנים האחרונות גם זה הפסיק. גידלתי אותו כבן לכל דבר".

ואם אמא שלו תבוא ותדרוש אותו?

"יהיה לי קשה, כי זה יהיה מאוד לא צפוי". לעומת זאת, דבורה ודניאל, שני הפעוטות האחים שהתווספו למשפחתה של אלינור לפני כחצי שנה, נמצאים בקשר עם אמם הביולוגית: היא פוגשת אותם אחת לשבוע, בליווי עובדת סוציאלית, במרכז קשר בבאר שבע. אם האמא תשתקם ותוכיח כשירות לגדל אותם, היא תקבל אותם בחזרה לרשותה.

"הרווחנו ילדים רגישים"

לאומנה נמסרים ילדים בסיכון, שהוריהם בעלי תפקוד הורי לקוי, שסבלו ממצבי התעללות והזנחה או שמשפחותיהם לא מוכנות לטפל בהם. בחלק מהמקרים נשמר הקשר עם המשפחה הביולוגית באמצעות מרכזי קשר של משרד הרווחה. בניגוד לאימוץ, אומנה היא סידור המוגבל בזמן. משפחת אומנה דואגת לכל מחסורו של הילד עד לחזרתו להוריו הביולוגיים, אם הוכיחו מסוגלות לגדלו, עד להעברתו לאימוץ או עד גיל 18. כשמדובר בילדים בעלי מוגבלויות האומנה אינה מוגבלת בזמן: ברוב המקרים ההורים הביולוגיים לא מעוניינים בילד, אימוץ לא עומד על הפרק, וגם מגבלת גיל 18 לא קוטעת את הסדר האומנה. 

משפחות האומנה מקבלות ממשרד הרווחה והשירותים החברתיים "דמי החזקה": 2,500-2,200 שקלים בחודש לילדים "רגילים", וכ־3,400 שקלים בחודש לילדים בעלי צרכים מיוחדים. המשפחות מקבלות ליווי מקצועי של עובדים סוציאליים ופסיכולוגים, והחזר (עד תקרה מסוימת) על הוצאות מיוחדות כגון שיעורי עזר, טיפולים רפואיים ופרא־רפואיים, טיפולי שיניים, הוצאות בר/בת מצווה ועוד. במשרד הרווחה מבקשים להבהיר כי "הליך אישור של משפחה כמשפחת אומנה הוא תהליך ארוך ומובנה, שבו מתבצעת בדיקה מדוקדקת ומקצועית של התאמת המשפחה, ובעקבותיו תהליך הכשרה ארוך".

"מי שלא בטוח שהוא מסוגל להתמודד עם זה, שלא יתקרב", אומרת אנט בכנות. "אלה ילדים. אחרי שלקחת ילד אליך הביתה, אין דבר כזה להתחרט. אי אפשר ליצור אצלם עוד אכזבות מהעולם".

מירה ורקר ממכון סאמיט, עמותה המפעילה את השירות למשפחות אומנה באזור ירושלים והדרום, אומרת כי משימה כזו אינה מתאימה לכל אחד. "סיפורי ההצלחה באומנה של ילדים בעלי צרכים מיוחדים הם בעיקר אצל משפחות שיש להן כבר ילד ביולוגי אחד או יותר עם צרכים מיוחדים, או מי שגדל בקרב אחים בעלי מוגבלויות".

קרן ממן נשואה לאחד הבנים של אנט, שמעון. "כשהכרתי את שמעון לא היה בינינו קליק ממבט ראשון, אבל כשנכנסתי לבית הזה בפעם הראשונה ראיתי כל כך הרבה חום ואהבה, שאמרתי לעצמי, אם זה יהיה בעלי – ככה ייראה הבית שלי. לא טעיתי. הילדים שלי, שגדלים עם נורית כאחות שלהם לכל דבר, הרוויחו אינטליגנציה רגשית גבוהה יותר. דברים שאי אפשר ללמוד בשום שיעור".

קרן עובדת כמזכירה רפואית בבית החולים סורוקה, ושמעון הוא דוור. יש להם ארבעה בנים ביולוגיים: שקד (14.5), דביר (11.5), ינון (9.5) ואביתר (שנתיים וחצי). לפני שמונה שנים הצטרפה אליהם נורית, אוטיסטית בת גילו של שקד. קרן: "יש לי בת! איזה כיף זה בת. כשאני שמה לה קשת שמתאימה לה לנעליים, אני מתרגשת. אני נהנית לטפח אותה. יש לה חדר משלה, ספרייה משלה עם המון ספרים. לא מזמן היתה לי הפלה שנאלצתי לבצע בשלב מאוחר של ההריון בגלל זיהום. זאת היתה בת. אחרי ההפלה, מאוד ניחם אותי שיש לי את נורית".

נורית יצאה מבית הוריה הביולוגיים כשהיתה בת ארבע וחצי. ההורים פנו לשירותי הרווחה מיוזמתם, לאחר שנקלעו לקשיים בגידולה. היא הושמה אצל משפחת אומנה, אך לאחר כשנה נאלצו לחפש לה מקום חדש. אלינור, שהתנדבה אצל המשפחה כחונכת, הציעה לאחיה שמעון לקחת אותה אליו.

"סיפרו לנו על ילדה שעושה את הצרכים על השטיח, שצורחת באמצע הלילה. בעלי ביקר אותה אצל משפחת האומנה הקודמת וחזר מאוהב. אמר שהיא ילדה שמחה, שאני חייבת לראות אותה", מספרת קרן. "לקחתי חופש מהעבודה והלכתי לבית הספר שלה לפגוש אותה. ישבתי עם מנהלת בית הספר, היועצת ועובדת סוציאלית משירותי האומנה. הם סיפרו לי עליה, עשו לי סימולציות. את הפגישה הראשונה איתה לא אשכח לעולם. עלינו במדרגות לכיתה שלה, חבורה של חמישה מבוגרים, והדלת של הכיתה נפתחה. בפנים היו עוד תלמידים, מורה וסייעת. נורית קמה, ומבין כל האנשים שהיו שם – רצה אלי וחיבקה אותי. כאילו חיכתה לי. היה לה אור בפנים. חיבקה אותי חזק, לא דיברה. הרגשתי שהיא אומרת לי: 'את תהיי האמא שלא תעזוב אותי'. לא ידענו לכמה זמן היא תהיה אצלנו. ההחלטה היתה להביא אותה למצב הטוב ביותר האפשרי בכל נקודת זמן". 

כשהיא הצטרפה אל משפחת ממן, בגיל שש, לא הוציאה מילה מהפה. היום היא מבקשת מאמא קרן לצפות במסך הטאבלט במתכונים לעוגות, מחפשת סרטונים ביו־טיוב. "טוב לנו איתה. היא ילדה שמחה, מעצימה. כל מילה חדשה שהיא לומדת ממלאת אותנו באושר. לחיות עם ילדה כזאת מגדיל לך אוטומטית את כמות השמחה והסבלנות.

"לא תהיי מאושרת מדבר כזה?" היא מפנה את תשומת לבי אל אביתר בן השנתיים וחצי, שמטפס על ברכיה של נורית. נורית, שבדרך כלל נרתעת ממגע, מאפשרת לו לשבת עליה. "אני מרגישה שהיא מבינה הכל. היא ידעה על ההריון של אביתר עוד לפני בעלי. נגעה לי בבטן ואמרה 'איזה ממי, חמודי'. כשילדתי היא לא הפסיקה לשים באייפון את השיר 'אמא, הו אמא, חבקיני חזק ולעולם לא ניפרד'".

הוריה הביולוגיים של נורית רואים אותה כמה פעמים בשנה בביקורים קצרים בית הספר, אך לא נפגשו עם קרן ושמעון. לאחרונה, במסגרת בת המצווה לנורית, הם נפגשו לראשונה. "ראיתי מישהי שמדברת עם נורית ושאלתי אותה מי היא. היא אמרה לי: 'אני אמא שלה'. לא ידעתי איך להציג את עצמי. זזתי הצידה, נתתי להם מקום לשמוח עם הילדה שלהם".

אין בך כעס עליהם?

"אני יודעת שהיה להם קשה מאוד. שלא היו להם כלים לגדל ילדה כזאת. אני יכולה לדמיין מה היא עברה שם. ההורים היו במצוקה. זה מעשה אמיץ להגיד 'תוציאו אותה, אנחנו לא מסוגלים'. כל הכבוד להם שהם לא התביישו מהשכנים. אני לא כועסת עליהם ולא מבקרת אותם. הם נתנו לה חיים. ביום שההורים שלה יגידו שהם יציבים ומסוגלים לטפל בה, אני משחררת אותה. יהיה לי קשה, אבל זה הדבר הטוב ביותר בשבילה".

אנחנו קוטעים את הראיון כשלירון הצלמת מציעה להוציא את כולם לצילום משותף בגן שעשועים סמוך לבית. אי אפשר לצאת, הם מסבירים, רומזים בעיניהם על קובי. אסור להשאיר אותו לבד, גם לא לדקות בודדות, ובגלל הפחד שלו מאנשים – מסובך מדי להוציאו לרחוב.

"יש בזה גם הרבה תסכול"

לאחרונה ביקש בית הספר שבו לומדת עינת להמליץ על אנט כמועמדת לפרס על מפעל חיים. מכתב ההמלצה שהגיע אלינו חושף עוד ועוד חדרים בליבה הגדול של האישה הזאת: כשנכחה באירועים של בית הספר וזיהתה תלמידים מרקע סוציו־אקונומי נמוך, פנתה לצוות החינוכי וביקשה לתרום להם ציוד, ביגוד ונעליים. קנתה מוצרים מהשורה הראשונה, והעבירה אותם לתלמידים באופן אנונימי. 

במהלך מבצע "עמוד ענן" אירחה בביתה תלמידים מהוסטל שנסגר עקב המצב הביטחוני; תחת מתקפת הטילים על באר שבע, בין אזעקה לאזעקה, היא דאגה לכל מחסורם.

אני שבה לשיחה עם קרן. נורית מתיישבת לידנו, מחפשת שירים במסך המחשב. "יש הרבה רגעים קטנים של אושר, אבל גם הרבה קשיים", מודה קרן בקול שקט. "אני מוגבלת. אני לא יכולה להמשיך את הלימודים שלי לתואר ראשון, שהפסקתי לפני שנים. אני לא נוסעת לחו"ל. כשהבן שלי נסע לטיול בר מצווה לא הצטרפתי, כדי להישאר עם נורית. אני לא מתלוננת, חלילה, רק חשוב שאנשים שחושבים על אומנה של ילדים מיוחדים ישמעו גם את הצדדים האלה. יש גם תסכול, שנובע מזה שהיא לא יכולה להסביר את עצמה. ילדה כזאת יכולה חלילה לעבור אונס, ולא להיות מסוגלת לספר לי על זה. 

"אני עובדת במשרה מלאה, מגיעה הביתה סחוטה, ומטפלת בילדה שלא מסוגלת לדחות סיפוקים: הכל כאן ועכשיו. הדרישות שלה מגיעות עם חזרות רטוריות, לפעמים אין רגע של שקט. זה מתיש. באמצע הלילה היא קמה ומתחילה לשיר או לצעוק, מעירה את כל בני הבית, את התינוק. אני מבקשת ממנה לחזור לישון, הרי מחר אני צריכה להגיע לעבודה עם כוחות, אבל זה רק גורם לה לצעוק יותר. 

"עכשיו, כשיש לי ילד בן שנתיים וחצי, ואת נורית, בת 14 וחצי, זה נדמה לי שאני מגדלת תאומים. אני צריכה לקלח אותה, להלביש אותה, לגזור לה ציפורניים. אמא שלי, שגידלה תשעה ילדים, לא מבינה איך אני מסתדרת. היא שואלת אותי הרבה פעמים למה אני צריכה את זה".

למה את צריכה את זה?

"בכנות – זה ממלא אותנו באושר. החברים והשכנים יודעים שמדובר בילדת אומנה ולא מעט שואלים שאלות. במקומם גם אני הייתי שואלת. היום אני אומרת לחברות שלי – גם אתן יכולות לנסות". 

*   *   *

מאות ילדים זקוקים למשפחות אומנה

בישראל חיים אלפי ילדים בסיכון, חלקם אף בסיכון מיידי, הדורש התערבות מיידית להצלתם. פרט להם, יש עוד אלפי ילדים שאינם מטופלים כראוי במסגרת התא המשפחתי. על פי משרד הרווחה, מדי שנה מאות ילדים נזנחים, ננטשים, נמצאים בסיכון או עוברים התעללות קשה על ידי הוריהם. משפחות האומנה יכולות להעניק לילד בית חם ומחבק, מקום בטוח ומוגן שיאפשר את התפתחותו הנורמטיבית ויסלול לו נתיב לעתיד טוב יותר.

מועמדות למשפחת אומנה וקלט חירום יכולים להגיש הורים שגילם לא עולה על 55, שמצבם הבריאותי של שני בני הזוג תקין, בעלי יציבות כלכלית. תנאי סף נוספים הם היעדר רישום פלילי במשטרה, יכולת הכלה של ילדים בסיכון, וקשרים זוגיים ומשפחתיים יציבים. 

שירותי האומנה הופרטו חלקית בשנת 2001 ומאז פועלות בתחום ארבע עמותות מפעילות, בחלוקה גיאוגרפית: מכון סאמיט בירושלים והדרום, עמותת "אור שלום" במרכז ובירושלים, עמותת מטב בצפון, וכן ארגון שח"ר (אומנה טיפולית במחוזות צפון, מרכז ודרום). הן מגייסות משפחות שיקלטו ילדים, מכשירות אותן ומעניקות ייעוץ וליווי עד תום תקופת האומנה.

Another media summit

Foster care for children at risk

Treatment and rehabilitation for the mentally injured

Parent center for teenagers

דילוג לתוכן