פורסם באתר כיפה

למרות המציאות הקשה ואי הוודאות התמידית במדינת ישראל, משפחות רבות בוחרות לפתוח את הלב והבית והופכות למשפחות אומנה. בגוש עציון זו הפכה להיות תופעה של ממש, שתי משפחות שעשו את הצעד משתפות בתהליך: "כשרואים את זה אצל השכנים, זה מדבק, טוב מדביק טוב"

במדינת ישראל, משפחות רבות בוחרות להפוך לבית עבור ילדים הזקוקים לכך. בתוך מציאות של אי-ודאות ביטחונית ואתגרים משפחתיים, הן מעניקות לילדים מסגרת חמה ותומכת, מתוך תחושת שליחות ורצון להיות חלק ממהלך גדול יותר של נתינה. חלקן עושות זאת לאחר שנים של מחשבה והכנה, אחרות מקבלות את ההחלטה בעקבות אירועי חיים משמעותיים, אבל המכנה המשותף לכולן הוא הרצון להעניק תקווה ויציבות לילדים שנאלצו לעזוב את ביתם.

בגוש עציון משפחות רבות החליטו לפתוח את הלב.

כיום, מאות ילדים בישראל מחכים לבית חם, ומשפחות האומנה, בליווי מכון סאמיט ומשרד הרווחה, מעניקות להם לא רק קורת גג, אלא גם יציבות רגשית וערכים של תמיכה וערבות הדדית, המחזקים את החברה כולה. מכלל האזורים בארץ, בולט איזור גוש עציון כמקום בו משפחות רבות החליטו לפתוח את ביתם לאותם ילדים.

נועה ואלעד, איילת ויונתן (שמות בדויים), אלו רק חלק מהשמות מאחורי הנתינה השקטה שמתרחשת בגוש עציון. נועה, אחות לשמונה אחים, הכירה את עולמם של ילדים ללא בית עוד בשירות הלאומי שלה בפנימיות. היא נהגה להזמין אותם לשבתות, אבל בשלב ההוא האומנה לא הייתה חלק מהתכנון המשפחתי שלה. שנים לאחר מכן, כשחוותה לידה קשה שהותירה אותה עם חוסר יכולת להביא ילדים נוספים, הרעיון קיבל משמעות חדשה.

"כשרואים את זה אצל השכנים, זה מדבק"

התהליך היה ארוך, ובדיוק כשעמדו לקבל ילד לאומנה, בתם הבכורה עברה תאונת דרכים ואלעד, קצין בצה"ל, גויס למילואים ונשלח לעזה. דווקא בתוך התקופה הסוערת הזו, האומנה הפכה עבורם לבחירה טבעית – דרך להכניס טוב הביתה, בזמן שהמציאות בחוץ הייתה קשה ומטלטלת.

איילת ויונתן חוו מסלול שונה, אבל עם אותם ערכים. כהורים לשמונה ילדים ביולוגיים, הבית שלהם תמיד היה פתוח. עוד כשהיו זוג צעיר, הם עבדו בפנימיות רווחה, וכבר אז החליטו שיום אחד יהיו משפחת אומנה. הדרך לשם לקחה זמן – בתחילה רצו להיות אומנת חירום, אך במקום זאת הפכו למשפחת אומנה קבועה לילד שגדל אצלם עשור שלם. המלחמה תפסה אותם בדיוק אחרי שהוא חזר למשפחתו הביולוגית. יונתן, חייל קרבי, נפצע בהתקלות מבצעית, אירוע שטלטל את חייהם. הם הרגישו שהם בתוך מירוץ החיים בלי לעצור ולשאול מה באמת חשוב. ואז הגיעה הקריאה למשפחות לאומנת חירום, והם ידעו שזה הרגע שלהם לפעול.

האתגר של משפחות אומנה בגוש עציון הוא ייחודי. זו קהילה שבה רבים מתגייסים למילואים לתקופות ארוכות, ומשפחות מוצאות עצמן מנהלות שגרה מורכבת של גיוסים, ילדים בבית, ומציאות ביטחונית לא פשוטה. למרות זאת, עשרות משפחות נרתמו בשנים האחרונות למהלך. "כשרואים את זה אצל השכנים, זה מדבק – טוב מדביק טוב", מסבירה איילת.

האתגר הגדול הוא הפרידה.

גם הילדים עצמם שותפים לתהליך. במשפחתה של נועה, הילדים הביעו חשש בהתחלה, אבל בהדרגה הפכו למגויסים לחלוטין. בנה הצעיר, שהתנגד בתחילה לרעיון, הפך למי שמבקש לחלוק חדר עם הילד החדש שהגיע למשפחה. גם אצל איילת ויונתן, המעורבות של הילדים הייתה משמעותית – אחד מבניהם ביקש יציאה חריגה מהמילואים כדי לפגוש את הילד הראשון שהגיע למשפחה.

הפרידה היא חלק בלתי נמנע מהתהליך, והידיעה שהילד עשוי לחזור למשפחתו הביולוגית היא אתגר רגשי לא פשוט. "חגגנו יום הולדת שנה לתינוק שנמצא אצלנו כבר חצי שנה, והברכה הכי כנה שיכולנו לאחל לו הייתה 'הלוואי שתגיע למקום בטוח ואוהב' – אבל בתוך הלב, אנחנו לא רוצים שהוא ילך" מספרת איילת.

מכון סאמיט, המלווה את מערך האומנה באזור ירושלים והדרום, מספק למשפחות תמיכה מקצועית לאורך כל הדרך – מהגיוס ועד ההתמודדות היומיומית. ועדיין, הצורך במשפחות חדשות נותר גבוה: עשרות ילדים ממתינים לבית שיאפשר להם התחלה חדשה.

37 משפחות הצטרפו.

מירה ורקר, מנהלת גיוס משפחות אומנה במכון סאמיט אומרת כי "משפחה היא המקום שבו ילד מרגיש אהוב ובטוח, ומשפחות האומנה מעניקות את החום והביטחון הללו לילדים שזקוקים לכך. במכון סאמיט, בליווי משרד הרווחה, אנו מלווים כ-900 משפחות אומנה מתוך אמונה שהבית הוא הכוח שמעניק לילדים תקווה. השנה הצטרפו 37 משפחות חדשות, אך עדיין יש עשרות ילדים שממתינים לבית חם".

עדי מקל, מנהלת שירות האומנה במשרד הרווחה והביטחון החברתי מוסיפה כי "בתקופה מאתגרת זו, חשיבותן של משפחות אומנה גדולה מתמיד. הן מספקות לא רק קורת גג, אלא גם חום, אהבה ותחושת שייכות – ערכים בסיסיים שילדים זקוקים להם במיוחד בזמני משבר. דרך מסירותן, ילדים שחוו קשיים מקבלים הזדמנות לצמוח ולבנות עתיד טוב יותר. אנו קוראים לכל מי שיכול להעניק בית חם לילד".