אחד על אחד עם מרים, מנחת האומנה של מלאכי – לרגל צאתו של הסרט ״מלאכי״ בהקרנת בכורה בטלוויזיה בכאן 11 (מוצ״ש, ה 29/11 בשעה 21:00)
הסרט ״מלאכי״ עוסק בסיפורו של מלאכי, תינוק בן יומו שננטש בבית החולים בגלל תסמונת נדירה ומרתיעה. הוא נולד ללא פנים, ללא אוזניים, וחוץ מהמיילדת שלו – בת שבע שוב, אף אחד לא חשב שהוא ישרוד.
היא טיפלה בו, היתה צמודה אליו לאורך כל הטיפולים הרפואיים שהוא קיבל בבית החולים, הרעיפה עליו חום ואהבה, וכשהיה כשיר לצאת מבית החולים – לא היה לה ספק. היא ובעלה ישמשו כהורי האומנה שלו. מלאכי יגדל אצלם.
כל תהליך ההכשרה וההדרכה של משפחת שוב, נעשה ע״י מכון סאמיט, ומרים, עובדת סוציאלית שמשמשת כמנחת אומנה במכון סאמיט – צוותה אליהם כאשר מלאכי היה בן 11 כדי ללוות את המשפחה.
אז נפגשנו עם מרים לשיחה על אומנה, על נטישה, על אומץ ועל חמלה שאין לה סוף.
יוצרי הסרט, עדו בהט ונועם דמסקי, ליוו את משפחת האומנה של מלאכי בשנים האחרונות והפיקו סרט רגיש ומעורר השראה, אשר זיכה אותם בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים היוקרתי.
מרים, ספרי לנו מה הרגשת כשסיפרו לך את הסיפור הזה לראשונה:
עברו הרבה מאוד שנים אחורה, אני לא בהכרח זוכרת את הרגע. אני כן יכולה להגיד שלפני שנהפכתי למנחת אומנה מלאכי היה סיפור שהכירו וזה המשיך לאורך כל החיים, כל מי שהיתה מנחת אומנה ידעה על הסיפור של מלאכי. יש הרבה סיפורים על ילדים וילדים מיוחדים אבל מלאכי היה שונה כי התסמונת שלו היא נדירה ובת שבע היא מיילדת שלקחה אותו מבית החולים.
תארי לנו את המפגש הראשון שהיה לך עם משפחת שוב:
אני זוכרת שמאוד הכינו אותו לנראות של מלאכי וזה היה משמעותי. הוא השתנה עוד הרבה מאז בעקבות הניתוחים, הוא נולד עם מבנה הגולגולת שונה ועקב כך הפנים נראו שונה. המנחה הקודמת אמרה לי – קחי אוויר. כשפגשתי אותו הרגשתי שזה הרבה פחות דרמטי ממה שתיארו אותו. ברגע הראשון קלטתי את הקסם של מלאכי, משהו שרואים מעבר. למרות המורכבות של מלאכי הקסם שבו שבה אותי. לא היה מרתיע מזעזע או מפחיד, מלא קסם, חן ומתיקות.
מה חשבת אז על בת שבע, מיילדת שנתקלה במקרה חריג והחליטה לקחת אותו הביתה?
בת שבע היא אדם מאוד מרשים וגם שלמה בעלה, הם זוג מדהים שיש לי אליהם יראת כבוד. ככל שעבר הזמן ראיתי כמה הם מדהימים. יש משהו באופי שלהם, בכוח, באמונה שהוא מדבק וסוחף.
אחד הדברים הכי חזקים שרואים בסרט שמלאכי לא הרגיש חריג או מוגבל. הם דרשו ממנו להיות כמו כל ילד רגיל ולא ויתרו לו. הם נתנו לו את התחושה הזאת.
היא נלחמה כמו לביאה על התחום הרפואי, המציאה זכויות שלא היו קיימות, הפכה כל אבן רק שיהיה לו טוב.
מה זה אומר בעצם להיות מנחת אומנה? במה זה כרוך? ובמה זה כרוך במקרה הספציפי של משפחת שוב? מה זו דורש מבחינת הכוחות המנטליים?
עולם האומנה זה עולם מאוד לא פשוט ומורכב ובהרבה מובנים זה להכניס ראש בריא למיטה חולה.
זה להיכנס ללא נודע, זה מסע שמביא כל מיני התפתחויות.
להנחות אומנה זה איזון וריקוד עדין בין השותפים לאומנה – הורים, אחים, בתי משפט, רווחה…
את בתור מנחת אומנה צריכה לנהל את זה ולזכור שהסיבה שהתכנסנו לכאן זה הילד עצמו.
כל הזמן אתה נוגע בחומרים קשים ומורכבים….
לילד האומנה יש הרבה שאלות שעולות לו מהאומנה והאמת שלא תמיד היו לי תשובות. זה תפקיד שדורש הרבה רגישות ומחשבה.
היה רגע שהרגשת שיכול להיות שהאומנה הזאת לא תצליח?
לא,
מה זה אומנה מוצלחת? שהוא חוזר להורים שלו? שהוא נשאר במשפחה האומנת?
היו אתגרים אבל לעולם לא היה לי ספק.
זה משהו שהיה מאוד ברור בסרט ובחיים – למלאכי, למשפחת שוב ולאפרת ואופיר – שמשפחת שוב זה הבית שלו.
ספרי לנו על רגע (אפשר גם יותר מאחד) שבו חווית התרגשות ענקית
אם את מדברת על ענקית הבר מצווה שלו, זה אירוע בלתי נשכח, ההרמוניה כל כך בלטה שם. ריקוד של האחים מהצד הזה וריקוד של האחים מהצד השני. צד חילוני, ודתי והכל השתלב שם.
באותו ערב הרגשתי זכות גדולה להיות חלק מהמעמד הזה.
והתרגשויות קטנות זה הפעם הראשונה שהוא הראה לי את המערכת תופים שלו.
עוד התרגשויות על הצלחות קטנות היו לדוגמה בהצלחות בלימודים.
הניתוחים היו כל כך קשים והוא עמד בזה בגבורה ולראות אותו אחרי שהוא הצליח ועבר את זה. באומנה בסוף זה חיים של יום יום.
אם היו מבקשים ממך להגדיר את משפחת שוב – כיצד היית מגדירה אותם?
אנשים שמבחינתי זו זכות גדולה שהכרתי אותם והייתי אצלם פעם בחודש בסלון, אנשי אמונה, צנועים מאוד, חיוביים, אופטימיים, לא מוותרים, נלחמו בכל דבר עבורו.
הם נלחמו עבור הבריאות הפיזית אבל גם הנפשית, היו ניתוחים גם פלסטיים על מנת שהוא ירגיש טוב עם עצמו.
הם פשוט אנשים שיום יום חיים את השליחות שלהם.
האם המשפחה שלך מעורבת בסיפור? האם הם מכירים את הסיפור מהתחלה? מה הם חושבים על הסיפור ועל המעורבות שלך בו?
כן… זה סיפור שדיברתי עליו אבל בלי שחשפתי פרטים.
סיפרתי עליו בקטע של התלהבות (הנה הם טסים עכשיו לניתוח ויוצרים לו אוזניים). דיברתי בצורה כללית על הכוחות וההתפעלות ממלאכי.
לעומת סיפורים אחרים זה סיפור שהיה יותר נוכח בסיפורים מול המשפחה שלי.
מה הדבר הכי חשוב שלמדת מהסיפור הזה?
אהבה שאינה תלויה בדבר, תאהבו – לא צריך להתבחבש יותר מידי…פשוט לאהוב. אהבה היא פתח להידברות ושיח. היה פה משהו מאוד מחובר והוא לא היה קורה אלמלא אהבה.
מלאכי עם כל המורכבות שהוא גדל בה הוא מרגיש שיש לו שתי משפחות שאוהבות אותו. היה לו מאוד חשוב להוציא את הסיפור ולדבר על זה, הוא חיכה לגיל 18.
מה המסר שלך למשפחות שמתעניינות באומנה אבל חוששות להתחיל את התהליך?
אני חושבת שלפני שנכנסים לדבר כזה הם צריכים היכרות מעמיקה עם עצמם ועם בני הזוג שלהם, לא לטאטא דברים מתחת לשטיח. להסתכל על דברים בגובה העיניים (איפה יש אתגרים וקשה) ולהבין לעומק למה אנחנו רוצים להיות משפחות אומנה. שיהיה חוסן אישי וזוגי.
תעשו תחקיר עומק לפני עם משפחות שעשו זאת.
לא להתבייש לבקש עזרה – אתה לא יודע מה יהיה במהלך הדרך וזה התפקיד של מנחות האומנה ומרכזי הטיפול. אחרי שיחות עם הרבה משפחות אומנה הם אמרו שהתגמול הוא גדול ממה שהם נותנים לילד.
זה שיעור שאי אפשר להשוות אליו.
עמותת מכון סאמיט עוסקת בגיוס, הכשרה וליווי של משפחות אומנה מאזור ירושלים ודרום הארץ. במקביל העמותה עוסקת בשיקום, טיפול וליווי של מתמודדי נפש, ולאחרונה גם הקימה את תכנית דרור לשיקום חיילים עם פוסט טראומה צבאית.
משפחות המתעניינות באומנה מוזמנות להצטרף לזום מיוחד למשפחות מתעניינות. להרשמה הקליקו כאן.
